יום שני, 28 בדצמבר 2009
משפחה מטיילת
יום ראשון, 20 בדצמבר 2009
חנוכה
שיהיה לכולנו שבוע נהדר
נשיקות
מקופלת
יום רביעי, 2 בדצמבר 2009
שבוע בריאות וצ'ופר ענק בסופו
כך העברנו את רוב השבוע בעודי מחכה ומצפה לאירוע הבריאותי האישי שלי (סוף שבוע ארוך, מרגש ומקסים אצל נתנאלה), ביום חמישי בערב הלכתי לי שמחה וטובת לב לנתנאלה, היה פשוט נהדר ומצוין, ממש אין מילים למידת ההשקעה של נתנאלה ושל נטאשה, חזרתי הביתה למצוא שילדה אחת נהייתה חולה מרוב שבוע בריאות (זה הסנדביץ' עם הגבינה, אני יודעת), וכן לעובדה המזעזעת שאני צריכה לקום ביום שישי בבוקר, לרכוש כ- 20 תפוזים, לעמוד בבית ולקלף אותם וכך לשלוח את הילד לבית הספר (הם אכלו ארוחת בוקר משותפת ובריאותית במיוחד), האם לא חשתן בניחוח התפוז שליווה אותי בסדנאות במשך שאר סוף השבוע? (מזל שלא ביקשו להביא שיני שום קלופות....).
יום חמישי, 12 בנובמבר 2009
כישלון במבחן בתקשורת
יום רביעי, 4 בנובמבר 2009
האם זו טמטמת הריון?
יום שבת, 24 באוקטובר 2009
זהות בדויה
מקופלת
יום רביעי, 7 באוקטובר 2009
העולם הוא כדור, זה ברור, זה ברור
האם יכלתן לראות אותי שוכבת בשבועות האחרונים על הספה בסלון, רגלי מכוסות בשמיכה הפרחונית הקטנה וילדיי רוקדים סביבי ריקודים אינדיאניים, נושמת בכל כוחי דרך הפה ומשננת את המנטרה הקבועה "לא להקיא, לא להקיא, לא להקיא"?. האם הבחנתן בביתי המג'וייף? בהררי הכביסה המחכים בשתיקה? בתפריט המוגבל ממנו חיים דרי הבית? ( אסור להזכיר אפילו את המילה "עוף", "בשר", "מטוגן", "שוקולד אגוזים", איחס, אפילו לכתוב את זה אני לא יכולה....).
האם ראיתן אותי בוכה בסרטים מצוירים?, שואלת את בעלי 15 פעם למה הוא לא הוריד את הזבל? (כאשר הוא הוריד אחרי הפעם הראשונה, וגם מילא את המדיח, בעלי הולך שפוף וחרישי בבית בימים אלה, חלק מהזמן הוא מסתגר בחדר העבודה אבל אני יודעת כי הוא עושה זאת כי הוא חושש לחייו), האם יכלתן להאמין כי מראה מכונת התפירה שלי גורם לי לגועל, כי שולחן העבודה שלי נותר מיותם למדיי ונקי למשעי?
האם שמעתן אותי מתנפלת על בני משפחה (בעיקר מהצד של בעלי) על כל הערה שנראית לי חסרת טעם? (לצערי כל הערה שלהם נראית לי בימים אלה חסרת טעם....חלק מההערות היו נראות לי גם לפני כן חסרות טעם.... )
האם אתן יכולות לראות אותי מקלידה כעת כאשר ראש שום שלם מונח לידי על השולחן? (טפו, טפו טפו, חמסה חמסה....).
ובכן, מן הסתם כבר הבנתן, כן, אני בהריון, שבוע 12 שבו לפי אתרי האינטרנט השקרניים אני אמורה להרגיש כבר קצת יותר טוב, להתחיל להרגיע קצת כמו שאומר בעלי, לנסות לשלוט בעצביי הרופפים, לעכל את מה שאני אוכלת ואף לערוך מדי פעם טיול בחוץ עם הפעוט המשועמם (כמה, כמה אפשר בעצם להחריב את הסלון בבית? אפילו פעילות מהנה כזאת עשויה לפעמים לשעמם...).
להיות בהריון זה עסק לא פשוט, עד כה היו לי בעיקר שלושה מצבים: שכיבה (יש לי פחות בחילות בשכיבה), אכילה (אין משום מה בחילות בזמן שאוכלים) והקאה (פעילות שמתרחשת אחרי האכילה ומלווה בצער ובתוכחה עצמית רבה של "למה הייתי צריכה לאכול את זה? למה? ידעתי שיהיה מגעיל להקיא את זה").
במקום לחפש פרויקטים מקסימים בנושא חותמות ותפירה ונייר אני משוטטת רוב הזמן באתרים המוסרים מידע בנוגע להריון ולידה, האמת שזאת טעות ממש גדולה, דבר ראשון, רוב המידע כבר ידוע לי, דבר שני, האתרים הללו גורמים לי להתקצפויות זעם מיותרות (כן, כאילו אני לא עצבנית גם בלי זה...), תיראו מה כתוב למשל באתר "יולדת" כאשר את בשבוע 6: "סביר להניח שעדיין אי אפשר להבחין חיצונית בהריונך (למרות שאנשים סביבך ישבעו כי את זוהרת במיוחד...)", סליחה, אבל מי המטומטם שכתב את זה? בשבוע 6 לא הייתי זוהרת במיוחד (זה מעצבן אותי מאז, כבר 6 שבועות זה מעצבן אותי...), הייתי נראית זועמת במיוחד, וגם היו אנשים שלא הרגישו בהבדל מהמצב הרגיל.
זה מה שכתוב בשבוע 12: "דבר נוסף שימלא אותך בכוחות מחודשים יהיה שמיעת לב העובר בביקוריך אצל רופא הנשים שלך בעזרת מכשיר דופלר", סליחה, מכשיר מה? יכול להיות שהאתר הזה התקיים עוד לפני המצאת האינטרנט?
תיראו מה כתוב למשל באתר "ליגדול" בשבוע 13:"את מרגישה טוב יותר ורוצה לדעת אם חלות עליך הגבלות בפעילותך הגופנית. התשובה היא שאין הגבלות לביצוע פעילות גופנית, בתנאי שמהלך הריונך תקין ואינך נמנית עם קבוצת סיכון מיוחדת. ", ובכן חברים יקרים באתר ליגדול, לא, לא מעניין אותי אם חלות עלי הגבלות בפעילות גופנית, קודם הייתי שמחה ליכולת להרים את הראש (מהספה בסלון) בלי לרצות מיד להקיא או לרצות להתעלף מסחרחורת, הייתי ממש שמחה לא להרגיש חולשה נוראית 24 שעות ביממה, אנא מכם, קצת מציאותיות....
טוב, בטח נמאס לכן לשמוע סיפורי הריון (אם כי עדיף שתתרגלו, לא נראה לי שיהיה לי משהו אחר להגיד בחצי שנה הקרובה...חמסה....מלח מים... שום בצל....), בכל אופן בטח תשמחו לשמוע כי הפעוט התחיל להסתגל לגן, הוא בוכה לפרקים ואפילו מצא לו חבר חדש בשם "אואי" (רועי) שהוא מאוד אוהב, הוא גם חזר מהגן עם אוצר מילים מקסים ומשגע, אתמול למשל הוא צעק על אבא שלו "תס-תום" (שזה בעברית תסתום) ועל זה הוא עף לעונש לחדר שלו וחזר בלתי מחונך כהרגלו.
ובכל זאת, למרות תחושותיי הרעות בתקופה האחרונה הספקתי לגלף די הרבה חותמות ואף להכין את ההדרכה הזאת לפיית כפתורים עבור המגזין נישה (אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות למאיה ממגזין נישה על סבלנותה האין סופית, היא הסבירה לי בפירוט מה היא צריכה ואיך אני אמורה להעביר לה את זה ובאמת, אחרי 15 נסיונות ואי הבנות מצידי, הצלחתי בסוף להפנים את העניין והכל הלך חלק ובלי שום בעיות, תודה מאיה, את מקסימה).
ההדרכה המצולמת תעלה גם באתר ifeel לכל המעוניין.
שיהיה לכם שבוע מקסים
החזיקו לי אצבעות שהכל יהיה בסיידר
נשיקות
מקופלת
יום רביעי, 23 בספטמבר 2009
שנה טובה
דווקא השנה החדשה לא התחילה משהו, נכון שהיתה לנו הרמת כוסית בעבודה והיה נחמד כזה וכולם טחנו עוגות דבש כאילו אין מחר (גם אני, ברור) וכל החברות שלי לגמו לגימת יין אחת ומיד אמרו שזה עולה להן לראש והן מרגישות מסובבות לגמרי (ולכן קשה להן להמשיך בעבודתן) ואז העברנו את שאר היום בקצת עבודה ומלא פטפוטים ותכניות לחג והחלפת מתכונים ודיבור על מה נאכל וכמה נבשל ומי יעשה כלים ....
אחר כך יצאתי שמחה וטובת לב ונכנסתי לאוטו שלי ונסעתי בדיוק שני מטר ודרסתי רוכב אופניים.
טוב, לא למוות, חלילה, וגם יותר נכון להגיד שהוא דרס אותי רק שהוא היה על אופניים ואני כאמור, יושבת בביטחה באוטואי.
בכל מקרה, הוא נכנס באין כניסה לרחוב חד סטרי, ישר לאמצעו של הרחוב וישר לאוטו שלי, חטף מכה קטנה ממיכסה המנוע ונפל מהאופניים שלו.
מיד רצו מלא אנשים והזיזו אותו הצידה, בחור צעיר אחד ביקש מהמכולת ליד בקבוק מים והרטיב לו קצת את הראש ונתן לו לשתות, מישהו אחר צעק לי: "תזמיני מיד אמבולנס", מישהו אחר אמר לי: "תקראי למשטרה", והאיש שנפל מהאופניים אמר: "תעשו לי טובה, אל תקראו לאף אחד, לא קרה לי כלום, אני מרגיש בסדר ותעזבו אותי בבקשה במנוחה". ברור שהתעכבתי שם עוד חצי שעה עומדת כמו מפגרת ליד האיש שפשוט התחנן שנעזוב אותו בשקט כי לא קרה כלום (וכשראיתי שהוא בסדר נורא התחשק לשאול אותו מה עבר לו בראש כשהוא נכנס באין כניסה בצורה כזאת פראית, אחר כך בבית בעלי ענה על זה "מאזדה 6", שזה האוטו שלי שעבר לו בראש) וכל אותו הזמן עמדו סביבנו אנשים והתעקשו למדוד לו דופק ולתת לו לשתות ולנסות להשכיב אותו למורת רוחו ולהמשיך לצעוק לי פקודות סותרות ("תתקשרי לאמבולנס", "שלא תעזי להתקשר, הוא בסדר", "לא, החוק מחייב שתתקשרי למשטרה ושיבואו לראות","לא, אבל אז זה תאונה עם נפגעים ותהיה לך שלילה במקום...") ובסוף נשבר לי ועשיתי מה שכל אישה אחרת היתה עושה במקרה כזה, שזה להתקשר לבעלי ולשאול אותו מה לעזאזל אני אמורה לעשות והוא התקשר לחבר שוטר (תמיד יש איזה חבר שוטר, לא?) שהנחה אותי להחליף פרטים עם האיש ולוודא שהוא בסדר ואם כן אז זו תאונה ללא נפגעים ואז אני יכולה ללכת סוף סוף הביתה.
הבעיה היחידה היתה שהאיש לא היה מוכן בשום פנים ואופן להחליף פרטים איתי (הוא סירב לכל אורך התהליך להתנהג כנפגע בתאונת דרכים ולהקל על כולנו והתעקש ללכת הביתה אבל ההמון הסואן והמשועמם סביבנו לא רצה שהאקשן ייגמר והמשיך לצעוק לי פקודות סותרות ושגויות).
בסופו של דבר נאלצתי להחליף פרטים עם עדי ראיה שהיו במקום, תחבתי לידו של רוכב האופניים פתק עם הפרטים שלי, הפצרתי בו שיתקשר אלי ולפחות יגיד לי "חג שמח" ונסעתי הביתה.
מאחר וכל הסיפור הזה קרה כמה שעות לפני כניסת החג החלטתי שהוא לא מעיד בשום צורה על תחילתה של השנה החדשה אלא סוגר את השנה הקודמת וכמו שאומרים: "תכלה שנה וקיללותיה" (אבל למה עד הדקה האחרונה?).
בטח אתן רוצות לדעת מה נהיה עם הפעוט וכיצד הוא מסתגל לגן, ובכן, הוא עדיין עושה סרט תורכי כל בוקר בגן (לאבא שלו שהוא אחראי הכנת ילדים בבוקר ופיזורם למסגרותיהם), אני בכל בוקר דורשת דיווח מדויק על מה היה, כמה הוא בכה, איזה גננת קיבלה כאפה במהלך ההשתוללות העצבנית שלו ובאיזה שמות גנאי חדשים הוא כינה אותה (הכינוי הנפוץ הוא "די, מעצבנת").
אם מישהו דרך אגב רוצה לדעת איך אני התנהגתי כשהייתי בגן ואיך אחותי ואחי התנהגו וכמה אנחנו בכינו וכדומה יכול לחזור לפוסט הקודם ולקרוא את התגובה של אמא שלי המפרטת את כל הנושא הזה (זה תורשתי, אני עושה פדיחות לילדים שלי ואמא שלי עושה פדיחות לי, אני רק מתבאסת שסבתא שלי לא יכולה להכנס לבלוג....).
הפעם אני מצרפת מגנטים קטנים שעשיתי לראש השנה, הם עשויים מריבועי זכוכית שקניתי ב"הכל בדולר", עליהם הדבקתי איורים בסגנון וינטג' מהגלריה הנהדרת של חגית בעלת הטעם המשובח, הוספתי קצת נצנצים וקצת דבק תלת מימד שנותן לכל העסק מראה מעט שקוף (באמצע יש מגנט שעשוי מנגץ), המגנט עם כל הכפתורים הקטנים עשוי בדיוק באותה הטכניקה (הדבקה על זכוכית ושיכבה עבה של דבק תלת מימד).
שתהיה לכולנו שנה מתוקה, מקסימה, נפלאה ויצירתית תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי תודה רבה רבה על התגובות התומכות והנהדרות שלכן, המשיכו כך. תודה לכל מי שעודדה אותי שאחרי החגים ייגמר הכל (אבל אז יגמר גם החופש...) נשיקות, מקופלת
שתהיה לכולנו שנה מתוקה, מקסימה, נפלאה ויצירתית
תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי
תודה רבה רבה על התגובות התומכות והנהדרות שלכן, המשיכו כך.
תודה לכל מי שעודדה אותי שאחרי החגים ייגמר הכל (אבל אז יגמר גם החופש...)
נשיקות,
מקופלת
יום רביעי, 9 בספטמבר 2009
פעוט בוכה בגן
,אבל אני אומרת שאסור להילחץ, יש המון דברים שהוא יודע כי יש לו אחים גדולים: מה ההבדל בין סוכריה למסטיק, איך להפעיל את ה- WII (משחק אינטראקטיבי מעצבן עד מוות), את השמות של כל החברים של האחים שלו (ואף למנות אותם כאשר עושים ספירת מלאי של כל בני המשפחה), לספור מאחת עד עשר ביפנית (אבל זה לא בגלל האחים הגדולים, זה בגלל סעיף הזוי של אבא שלו חובב אומנויות הלחימה), לשחק בבראציות (אבא שלו מתעלף מזה), ועוד מליון ואחד דברים של גדולים.
הגדולים הלכו לבית הספר ומאז אני עסוקה בקניות ובהשלמת ציוד: "אמא, אמרו שצריך את הג'ל המיוחד לניקוי ידיים, אמא, צריך גם טושים ללוח המחיק, אמרו שצריך ארבעה, אמרו שצריך כרטיסים להופעה של מדונה..." (אנשים סתם תופסים טרמפ על ארנקי הפתוח, גם ככה הם רואים שאני לא מתווכחת בתקופה זו...).
שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקל
נשיקות,
מקופלת
שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקל נשיקות,מקופלת
יום ראשון, 23 באוגוסט 2009
שידרוג מגבת - הדרכה
נשיקות,
יום שני, 17 באוגוסט 2009
זה יגמר בסוף?
הילדים רצו בדשא וזרקו פיסות בורקס על העוברים ושבים, ההורים ישבו בדשא, לעסו בורקס ונעצו זה בזה מבטים נבוכים (כי בעצם, אנחנו לא מכירים זה את זה), לאחר שעה וחצי חזרנו הביתה שבעים ומתגרדים (מהדשא).
יום חמישי, 6 באוגוסט 2009
זמן שאול
יום שלישי, 28 ביולי 2009
פעוט הולך לגן חלק ב' (טוב, נו, עוד פוסט על קקי....)
"טוב, שכנעת אותי, אני במשרד, יש עיתון?" שאל בעלי והתפנה (הא! תרתי משמע) למשרדו.